השופט א' א' לוי:
מהות העתירה וטענות הצדדים
1. עתירה זו מופנית נגד מדיניותו של משרד העבודה והרווחה בסיוע שהוא מעניק לעיוורים ברכישתם והחזקתם של כלבי נחייה. העותר 1 (להלן: "העותר") הינו בעל בית ספר לאילוף כלבים, המבקש את הכרתם של משרד העבודה והרווחה ושר העבודה והרווחה (להלן: "המשיבים") כמאלף כלבי נחייה לעיוורים, דבר שיאפשר לו ליהנות מסבסוד בעלות אילוף הכלבים. העותרת 2 (להלן: "העותרת"), עיוורת וחרשת-אילמת אשר נעזרת בכלבת נחייה שאולפה על ידי העותר, מבקשת מימון אחזקת כלבתה כפי שמקבלים עיוורים הנעזרים בכלבים שאולפו על ידי מאלף מוסמך.
2. בין העותר למשיבים מתנהל מאבק ממושך על רקע סירובם של האחרונים להכיר בו כמאלף כלבי נחייה לעיוורים. בשנת 1978, נסע העותר לארה"ב שם החל ללמוד בבית ספר להכשרת מאלפים של כלבי נחייה. במשך שהותו בחו"ל גייס העותר תרומות להקמת בית ספר לאילוף כלבי נחייה לעיוורים בישראל. לטענתו, המשיבים, בעידודה של אגודת העיוורים הנעזרים בכלבי נחיה בישראל (להלן: "האגודה"), התנגדו להקמת בית הספר על ידו, וגרמו לכך שהתרומות בוטלו. נטען כי המשיבים אף הפעילו לחץ על המוסד בו למד העותר, וגרמו לכך שלימודיו הופסקו. העותר המשיך את לימודיו במסגרות לא פורמאליות, ומשחזר לישראל הקים עסק במושב נורדיה, שם הוא מאלף כלבים וביניהם כלבי נחייה לעיוורים.
העותר מבקש כי המשיבים יכירו בו כמאלף, ויעניקו לעיוורים הנעזרים בכלבים שאולפו על ידו סיוע בעלות הרכישה והאחזקה. עיקר הסיוע ברכישת הכלב מתבצע דרך הכוונת מימון פרטי, בעוד שהמשיבים עצמם מעניקים סבסוד בסכום של כ-6,000 ש"ח עבור כל כלב. לטענת העותר, המשיבים ממליצים לתורמים לתרום את כספם לשני בתי ספר ישראליים לאילוף כלבים המוכרים על ידם, ומאידך, הם נמנעים מלהשתתף בהוצאות הכרוכות באילוף כלבי הנחייה על ידי העותר. אותם בתי ספר משקיעים סכום של כ-86,000$ באילוף כל כלב, בעוד שהעותר טוען כי הצליח לצמצם את העלות ל- 24,000$ בלבד. לטענתו, הבטיחו המשיבים להעניק לו הכרה אם יעמוד בהצלחה בבחינה במוסד להכשרת מאלפים של כלבי נחייה בחו"ל, והוא אף נסע בשנת 2001 ללמוד בבית ספר בגרמניה בהתבסס על הבטחה זו. אולם, לאחר התכתבות עם בית הספר, ולאחר שהאגודה הביעה את התנגדותה הנחרצת, החליטו המשיבים למנוע מהעותר את ההכרה בו. ועוד טען העותר, כי מדיניותם של המשיבים פוגעת בחופש העיסוק, ונגועה היא בשיקולים זרים אשר מקורם בלחצים של האגודה ושל שני מתחריו. גם העותרת מתנגדת למדיניותם של המשיבים, הואיל ולהשקפתה היא מפלה אותה לרעה בהשוואה לעיוורים אחרים, המקבלים סכום של 331 ש"ח לחודש עבור אחזקת כלבים שאולפו על ידי גורמים אחרים. העותרת הדגישה, כי העותר הוא הגורם היחידי בישראל המוכן לאלף כלבי נחייה לעיוורים-חירשים.
3. המשיבים טענו, כי מתוך כוונה להעניק שירות נאות לעיוורים הנזקקים לכלבי נחייה, הם פועלים על פי התנאים המנחים אשר נקבעו על ידי השירות לעיוור, המהווה חלק מאגף השיקום במשרד העבודה והרווחה. תנאים אלה מחייבים כי המאלף יהיה בעל הכשרה מתאימה וניסיון, ושני אלה אינם מתקיימים בעותר. נטען, כי בשנת 1978 אכן נסע העותר לארה"ב כדי ללמוד בבית ספר העוסק בהכשרת מאלפי כלבי נחייה לעיוורים מטעם משרד העבודה והרווחה, אשר אותה עת ביקש להכשיר מאלפי כלבי נחייה לעיוורים בישראל. ואכן, העותר התקבל ללימודים שהיו אמורים להימשך שלוש שנים, אולם לאחר מספר שבועות הוא פנה להנהלת בית הספר וביקש כי לימודיו יקוצרו משלוש שנים לשנתיים. בנוסף, החל העותר לגייס כספים בקרב הקהילה המקומית במטרה להקים בית ספר לכלבי נחייה בישראל, ועל רקע כל אלה הוא נקרא לבירור אצל הנהלת בית הספר, ומשלא הסכים לכך עזב את לימודיו. ועוד נטען, כי בהמשך הציג העותר תעודה מבית ספר בגרמניה בשם WINDECK, אולם בדיקה שנערכה במספר ארצות בקהילה האירופית במטרה לבדוק את רמת ההכשרה באותו מוסד, העלתה כי בית ספר זה אינו מוכר על ידן. על רקע זה נטען על ידי המשיבים, כי העותר לא הוכיח במשך השנים שהוא בעל הכשרה לאילוף כלבי נחייה, תחום הנתפס כמחייב התמחות ייחודית. לבסוף נטען, כי במסגרת הניסיונות לעמוד על הכשרתו של העותר, נבחנה גם הטענה לפיה הוא מרצה בסמינר של ה-ASSISTANCE DOG INSTITUTE בקליפורניה, ארה"ב, אך התברר כי מדובר במסגרת המכשירה מדריכים לכלבי נחייה לבעלי נכויות, מלבד עיוורון. לסיכום, עמדת המשיבים היא, שאילוף כלבי נחייה דורש רמה גבוהה של מיומנות, ועל כן פיקוח מנהלי על כשרותם של המאלפים, הינו תנאי סביר וחיוני להשתתפותם של המשיבים בעלות אילופם של הכלבים והחזקתם.
4. לאחר הגשת העתירה ניסו הצדדים להגיע לפתרון מוסכם, על ידי גיבושו של מנגנון מוסכם אשר יבחן את הכשרתו של העותר לאלף כלבי נחייה, ולאחר משא ומתן פנו לרשות המוסמכת במדינת קליפורניה בארה"ב, בבקשה כי נציגה יבחן את התאמתו של העותר לאילוף כלבי נחייה לעיוורים. משסירבה רשות זו לחוות את דעתה, ובהיעדר גורם נוסף שיהיה מקובל על הצדדים, לא נותר לנו אלא להכריע בעתירה לגופה על פי הכללים המשמשים בידנו, ובהסכמת הצדדים נעשה זאת כאילו ניתן על ידנו צו-על-תנאי.
המסגרת הנורמטיבית
5. נושא הסמכתם של מאלפי כלבי נחייה לעיוורים אינו מוסדר בחקיקה, אלא בהנחיות פנימיות שהוצאו על ידי המשיבים. לפי הוראת מנכ"ל משרד העבודה והרווחה מיום 12.2.95, עיוורים, אשר נעזרים בכלבי נחייה, יקבלו סיוע כספי לרכישתם והחזקתם של הכלבים, וכן מימון ללימוד העיוור להתנייד עם הכלב. המימון, המתבצע דרך האגודה, משולם ישירות לבית ספר המוכר על ידי השרות לעיוור, וההכרה בבית ספר לאילוף כלבי נחייה לעיוורים כפופה לתנאים שיובאו להלן (הציטוט מתוך "נוהל הכרה בבי"ס לאילוף כלבי נחייה לעיוורים", מחודש אב תשס"א (אוגוסט 2001), שהוצא על ידי מנהל השירות לעיוור):
1.
תנאי ראשון
(א)
הכשרה
על בית הספר להעסיק מאלף כלבי נחייה לעיוורים[ההדגשה במקור] שהוא בוגר בית ספר לאילוף כלבי נחייה לעיוורים בחו"ל, המוכר ע"י השרות לעיוור. על הבוגר להמציא תעודת הסמכה בצרוף תוכנית הלימודים (עיונית ומעשית).
(ב)
ניסיון
על המאלף להיות בעל שלוש שנות ניסיון לפחות, לאחר קבלת התעודה באילוף כלבי נחייה לעיוורים, בבי"ס מוכר.
2.
תנאי שני
בית הספר צריך שיהיו בו תנאים פיזיים מתאימים כמו: מלונות לכלבים, חדר טיפולים, שטח לאילוף, מתקני אילוף, מחסן למזון וציוד נלווה, חדרי מגורים לעיוורים, חדר אוכל, מטבח, ומשרד. מבנים אלה חייבים להיות נגישים לאנשים עם עיוורון.
6. מן המפורסמות הוא, כי בבוא בית משפט לבקר החלטה מנהלית, אין הוא מתיימר להחליף את שיקול דעתה של הרשות הציבורית בשיקול דעתו-שלו. הסמכות לקבוע באילו תנאים יסופקו שירותים לעיוורים ניתנה למשיבים, וביקורתנו מצטמצמת איפוא לשאלה אם סמכות זו הופעלה בגדרו של מתחם הסבירות ואם ניתן משקל ראוי לשיקולים הרלוונטיים (בג"צ 297/82 ברגר נ' שר הפנים, פ"ד לז(3) 29, 42). כדי להסדיר הפעלת סמכות זו, רשאית רשות מנהלית לקבוע הנחיות לדרך פעולתה, וכן אמות מידה על פיהן יינתנו שירותיה (בג"צ 596/75 מכבי תל-אביב אגודה לספורט ולהתעמלות נ' רשות השידור, פ"ד ל(1) 772, 776). יחד עם זאת, אין בהנחיות אלו לכבול את ידיה של הרשות, והיא רשאית לחרוג מן הכללים שקבעה, ולעתים היא אף חייבת לנהוג כך אם מתעוררות נסיבות מיוחדות אשר יצדיקו את אותה סטייה (בג"צ 2709/91, 3061/91 חפציבה חברה לבניין עבודות ופיתוח בע"מ נ' מינהל מקרקעי ישראל, פ"ד מה(4) 428, 436).
בצד דרישת הסבירות עומדת דרישת החוקתיות, לאמור, החלטה של רשות מנהלית אשר יש בה לפגוע בזכותו של הפרט לחופש העיסוק, תיבחן על פי המבחן הקבוע בחוק יסוד: חופש העיסוק, אשר מכוחו נדרשים הכול לקיים איזון בין הזכות לחופש העיסוק, לבין אינטרסים אחרים כמו ההגנה על הציבור הנזקק לשירותי העוסקים באותו מקצוע (בג"צ 4539/94 נביל נ' שר הבריאות, פ"ד מח(4) 778, 785). על רקע כל אלה נבחן את טענותיהם של העותרים.
7. העותר טען כי שיקולים זרים הנחו את המשיבים בסירובם להכיר בהכשרתו, אולם גם בהנחה כי מתחריו פעלו כדי למנוע את ההכרה בו, לא הוכח כי דרישת המשיבים לתיעוד על הכשרתו נבעה מלחץ זה. נהפוך הוא: לאורך השנים, העניקו המשיבים לעותר מספר הזדמנויות להוכיח את הסמכתו. נציגי משרד העבודה והרווחה קיימו איתו פגישות, ערכו בדיקות של התעודות שהציג, ונענו להזמנתו לבקר בבית הספר אותו הוא מנהל במושב נורדיה. סלע המחלוקת היה ונותר הכשרתו של העותר שאינה פורמאלית, ואינה מוכרת על ידי גורם מוסמך מוסכם. ניסיונותיהם של המשיבים למצוא רשות זרה אשר מכירה בתעודות שבידי העותר או שתבחן את כישוריו באופן פרטני, לא נשאו פרי. לעניין תקינת התבחינים עצמם, לא הובאה ראיה שתתמוך בטענותיו של העותר כי דרישותיהם של המשיבים גובשו על ידי מתחריו או בהשפעתם. ובאשר לטענתו לפיה הובטח לו כי תעודה שינפיק לו בית הספר הגרמני תזכה בהכרה, גם אותה אין בידנו לקבל, באשר היא לא נתמכת בתיעוד כלשהו שיש בו לאמתה.